לפני שהחלטתי האם הספר “אני לא לוזר” מתאים לקריאה לילד בן תשע, קראתי את כולו בעצמי. בעצם, לפני שקראתי את הספר, הסתכלתי בתמונות וראיתי תמונות מצחיקות ושובבות. הייתה לי הרגשה שרביד בן התשע יקרא את הספר ויתפקע מצחוק.
הספר מספר את סיפורו של בארי לוזר, שאימו קוראת לו “דובשן קטן”. בארי מנסה להוכיח לכל חבריו שהוא “מגנוב”. יש לו חבר, דארן, שבכל הזדמנות מנסה להוכיח בדיוק את ההפך לגבי בארי. לבארי רעיונות יצירתיים, שובבים ומצחיקים, והוא סוחף איתו את חברו, באנקי, שמבלה את רוב יומו בביתו של בארי, ואפילו קורא לאימו של באיר, לפעמים, בטעות, “אמא”.
הסדרה “בארי לוזר” מצליחה ברחבי העולם, ובימים אלה, יוצא הספר הראשון, בתרגום לעברית. בהמשך השנה מתוכנן לצאת בעברית הספר השני, אשר זכה בבריטניה בפרס רואלד דל לספרות ילדים כספר המצחיק ביותר לשנת 2013.
ציטוט מהספר:
“אף פעם לא הפריע לי שקוראים לי בארי לוזר, כי המגניבות הטבעית שלי תמיד חיפתה על זה. אבל מאז שדארן דארונופסקי הגיע לבית הספר עם הפרצוף תנין המעצבן שלו, הוא לא מפסיק להרוס לי את החיים עם זה“.
בארי מעיד על עצמו שהוא ילד גאון, והוא ממציא רעיונות ופתרונות המחלצים אותו ממצבים לא נעימים אליהם הוא נקלע. השפה של הספר מצחיקה, ומתאימה לילדים, והאיורים בספר גאוניים ומשעשעים.
בארי מספר על האנשים בחייו: אמו, סבתא יבלת, השכנה גברת פרצוף חצוצרה, וכמובן דארן דארונופסקי המציק, שסובל מבעיית גיהוקים.
רביד קרא את הספר, ושמעתי אותו מגחך בחדר הסמוך. רביד אמר שהאיורים בספר מצחיקים ומשוגעים, וזה שהוא הכי אהב היה האיור של “פרונקל בטעם דארן מאוכזב”. רביד אמר כי זה גאוני שבארי מצא דרך לגרום לדארן להפסיק להתעלל בו, דרך משקה הפרונקל שדארן אוהב.
שם הספר: אני לא לוזר
מאת: ג‘ים סמית
תרגום מאנגלית: חגי ברקת.
מספר עמודים: 240
הוצאה לאור: דני ספרים
מחיר: 88 שקלים.
ניתן להשיג בחנויות וברשתות הספרים המובחרות ובחנות המקוונת של ההוצאה: www.siman-kria.co.il