יום הזכרון לשואה ולגבורה יחול בעוד מספר ימים, בכ”ז בניסן. יום זה הוא יום שבו כולנו מרכינים ראש ומתייחדים עם זכרם של הנספים בשואה. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי אנו מתייחדים גם עם זכר מעשי הגבורה שאותם שמענו מפי ניצולי שואה, ראינו אותם בסרטים או קראנו עליהם בספרים. סבתי, זכרונה לברכה, הייתה ניצולת שואה, שעלתה לארץ מטראנסילבניה, ואיבדה את רוב משפחתה בשואה.
הספר “אקורד אחרון של ילדות”, נכתב ע”י ואלי דה לאנג, שהיא הסטוריונית וסופרת, בוגרת אוניברסיטת אמסטרדם וזוכת פרס הרטוך בים לשנת 1984. הספר מביא עדויות מהליצאום היהודי בהאג בשנים 1941 – 1943. ליצאום, כפי שמוסבר בספר, הוא בית ספר תיכון עיוני, מכיתה ז’ עד כיתה י”ב, שכלל שני סוגי בתי ספר, HBS, בית ספר אזרחי גבוה, שהדגש בו היה במדעים ריאליים ובשפות מודרניות, וכן גימנסיה, שהדגש בה היה על לימודים קלאסיים, ובכלל זה יוונית ולטינית.
בחודש אוגוסט בשנת 1941, נגזר ע”י שלטונות הכיבוש הגרמניים כי מעתה, כל התלמידים היהודים בהולנד יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים, אשר יוקמו במיוחד בשבילם. דמיינו לעצמכם כמה קשה היה לילדים, בגילאים שונים, לעזוב את בית ספרם המוכר ואת חבריהם, ולעבור לבית ספר אחר, שבו לומדים רק יהודים. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם במציאות חדשה ומאיימת.
אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר1941 עד 15 באפריל 1943. רק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהצוות החינוכי ומהתלמידים לא שבו לבית הספר לאחר חופשת הקיץ של שנת 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.
בסוף שנת 2001 החליטו כמה מתלמידי הליצאום להוציא ספר, שינציח את בית ספרם, את התלמידים ואת הצוות החינוכי. הספר מתאר את האירועים שקדמו להקמת הליצאום היהודי בהאג, את הזכרונות מהליצאום, וכן את שעלה בגורלם של כל המורים, העובדים והתלמידים של הליצאום היהודי בפישרסטראט.
כשהתחלתי בקריאת הספר, וגם במהלך קריאתו, נזכרתי בתקופת לימודיי בבית הספר. בניגוד למתואר בספר “אקורד אחרון של ילדות”, תקופת הלימודים בבית הספר הייתה תקופה מהנה, בה אנחנו, הילדים, התרכזנו בלימודים ובחברים, ולא היו בחיינו דאגות או פחדים לקיומינו היום-יומי. לעומת זאת, תלמידי הליצאום היהודי בהאג חיו במציאות שהשתנתה, והפכה קשה מדי יום. למרות זאת, המורים לא ויתרו לתלמידים, ולא הורידו את הרמה הלימודית. בקור, בכיתות קטנות ומטונפות, בבידוד מחבריהם הלא יהודיים, ואף יותר גרוע מכך, בהמשך, בידיעה כי משפחות שלימות נשלחות למחנות, המשיכו התלמידים והצוות החינוכי ללמוד מקצועות שונים, להיבחן ואף ניתנו להם עונשים, כפי שניתן לקרא מעדויות של תלמידים.
כשאני הייתי תלמידה בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון, בכל שנה, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, שמענו עדות חיה מפי ניצול או ניצולת שואה, שהגיעו לבית ספרינו. זוהי, לדעתי, החשיבות של הספר “אקורד אחרון של ילדות”. הספר מכיל עדויות רבות של ילדים ומבוגרים, שחיו בתקופת השואה והוא שופך אור, ממקור ראשון, על האווירה והחיים של היהודים בהולנד בכלל, ושל תלמידי הליצאום היהודי בהאג בפרט. בנוסף, בספר ישנו תיעוד של קטעים מיומנים אישיים, צווים שניתנו ע”י הגרמנים, מודעות מעיתונים, ועוד מסמכים הסטוריים.
לאחר שהקורא מתוודע לשמות התלמידים והצוות החינוכי של בית הספר, מתוך העדויות מיומניהם של תלמידים ומורים, ומתוך מקורות שונים נוספים, זוכה הוא “לפגוש” את הפנים שמאחורי השמות ולראות תצלומים שלהם. בספר ישנן כשישים תמונות של תלמידים ומורים, וביניהם אנו פוגשים את ד”ר איטלי, המורה לשפות קלאסיות, המנהל, ברטלס, התלמידה ליני פייגין ועוד. התמונות מוסיפות לספר מימד נוסף, ומפיחות חיים בדמויות, שאליהן התוודענו במהלך הקריאה ואיתן הזדהינו.
אקורד אחרון של ילדות
עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943
מאת: ואלי דה לאנג
מהולנדית: שולמית במברגר
מספר עמודים: 340
מחיר: 88 שקלים
כל הזכויות למהדורה העברית שמורות ליד ושם
גילוי נאות: הספר התקבל לסקירה.