השבת יצאה לפני כמה שעות, ובמוחי עדיין רצות תמונות מהספר שסיימתי לקרא, מבלי להניחו מיידי. 160 עמודים, המגוללים את סיפורה של איילת, שחוותה תקיפה מינית. הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, ואוליי בגלל זה הרטבתי בדמעותיי לא מעט עמודים בספר. איילת מספרת את הסיפור לפרטי פרטים, ורק בסוף הספר, גיליתי פרט נוסף, שאותו גם גילתה איילת בעצמה, לאחר שנים רבות.
הסיפור פותח במבוא, ובו מובא נסיון התאבדות של איילת, ביום חורפי וגשום. להלן ציטוט מתוך המבוא של הספר “מה שהיה שלי”:
“עוד כמה דקות והכול יהיה מאחוריי. פשוט יותר, כואב פחות. הכדורים פזורים על הרצפה. אני בוחנת אותם, מרוצה מהכמות שהצלחתי להשיג. משככי כאבים למיניהם, תרופות שמשרות רוגע ושינה שמצאתי מוחבאות באחד מארונות הבית, אנטיביוטיקה שפג תוקפה לפני יותר מחודשיים, סירופ לשיעול שקניתי לפני שבוע. גם בקבוק הוודקה שקניתי היה כבר פתוח. כדאי להתחיל ממנו. אני מוזגת לעצמי כוס, גומעת את הנוזל היקר עד תומו, ובוהה ארוכות בתחתית הכוס הריקה. בהחלטיות פתאומית אני מרימה כמהכדורים מהרצפה ומקרבת אותם לפה. הגשם ממשיך להציף את החדר, ושלולית נקווית סביבי. מכנסיי נרטבים, ונשימתי מתגברת והולכת. פעימות לבי חודרות מבעד לחולצה הדקה. הקור מאיים להכריע אותי, אך אני מסרבת להיכנע. האם לקום ולסגור את החלון? לא יכולה להתעמת עכשיו עם העולם.”
למה איילת מנסה להתאבד? האם מישהו מציל אותה, לאחר שבלעה כמויות רבות של כדורים, עם אלכוהול? האם נסיון ההתאבדות הוא מייד לאחר התקיפה המינית שעברה, או שמא שנים רבות אחריו?
הפרק הראשון של הספר פותח באופטימיות ובהצלחה של איילת להתקבל ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטת בן-גוריון שבבאר שבע. איילת, שעד כה גרה עם הוריה בתל אביב, שמחה על ההזדמנות להיות עצמאית, ולרכוש השכלה וחברים חדשים בבאר שבע. הוריה, לעומתה, חוששים מעזיבתה של ביתם את הבית, וממליצים לה להישאר באיזור המרכז, וללמוד באוניברסיטת תל אביב.
אני בטוחה שרבים יחשבו כי זהו גילה הצעיר של איילת, ואוליי זוהי התמימות שלה, שגורמים לה להתעלם מנורות האזהרה לגבי השותף החדש, שאיתו היא נכנסת לגור. אך, אני חייבת להודות, שבמהלך קריאת הסיפור, שמתי את עצמי במקומה של איילת, וגם אני לא הייתי שמה לב לנורות האזהרה, שאותן הבנתי בסוף הספר. לכן, לדעתי, חשוב שנשים וגם גברים יקראו את הספר, ויהיו מודעים לנורות אזהרה, ולמצבים שיכולים להעיד כי סכנה אורבת בסביבה. לעתים, התייעצות עם חבר או עם חברה, שרואים את ההתרחשויות ואת האירועים השונים, יכולה להציל את המצב, ולהתריע על סכנה. לפעמים, האדם עצמו לא מודע לסכנה, או לכך שמשהו אינו כשורה,כי הוא אינו צופה מבחוץ על האירועים.
איילת מספרת את סיפורה ומעבירה מסר לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית: חשוב לספר על מה שעברתם! וחשוב לשתף את הקרובים ואת היקרים לכם במה שחוויתם, למרות שהשיתוף אינו דבר קל.
כיצד נחלצת איילת מהתקיפה המינית? האם היא מצליחה לבנות חיים חדשים? האם היא מוצאת בן זוג, לאחר התקיפה?
זהו ציטוט מתוך הספר, “מה שהיה שלי”:
“בלילה הוא מוצא אותי מכּווֶצת על הספה, ‘איילת, הכול בסדר?’. ‘תעזוב אותי’ אני מסתכלת בו בעיניים מבוהלות, מפחדת לזוז”.
מ.ר. סלע מספרת, כי “היום הסטטיסטיקה העגומה הינה שרק 10% מכל המקרים שמתרחשים אכן מדווחים. נשים וגברים מפחדים לשתף אחרים בחוויה שחוו. מבחינתם, השיתוף יכול להיות קשה אף יותר ממה שעברו ואין ביכולתם להתמודד עם הטראומה שוב. יותר קל לבחור להתעלם ממה שקרה לסגור את הכול עמוק בפנים ולהאמין שבכך זה ייעלם.”
מ.ר. סלע מסכמת: “הספר נכתב מתוך אמונה שחשוב לדווח, לשתף, לספר. גם אם זה מפחיד, גם אם זה משתק עד לכדי כאב. זה עדין חשוב-האלטרנטיבה עלולה להיות הרבה יותר קשה. אפילו שיתוף של אדם נוסף כגון איש מקצוע, חברה טובה או גורם רפואי שמוסמך לתת עזרה וטיפול זה כבר צעד אחד בדרך לבניית חיים חדשים.”
המחברת מציינת כי בשיתוף עם העמותה לנפגעות תקיפה מינית, מובאים בסוף הספר מספרי הטלפון של העמותה, לכל המעוניין.
מה שהיה שלי
מאת מ.ר. סלע
הוצאת “אוריון”
160 עמודים
מחיר: 55 ש”ח
להשיג בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב סחרוב 19, קניון ערי החוף, ראשון לציון ובאתר ההוצאה www.orion-books.co.il