אז ככה, אני אלון, וזה הפוסט הראשון שלי כאן, באתר של קארין, הידועה גם כ KARIN1010. אז, קודם כל, נעים מאד (לחיצת ידיים וירטואלית…).
יצא לי לזפזפ בבלוג של קארין, ושמתי לב שאין מספיק תוכן לנשים. כן, כן, אני קצת ציני. אז, זה לא שאין מספיק תכנים לנשים, אלא יש ה-מ-ו-ן תכנים לנשים. אז אני פה, בין היתר, גם כדי שלגברים יהיה מה לקרא. נשים! אל דאגה, יש לי תחושה שגם אתן לא תשתעממו.
טוב, אז אתם כבר ממש מכירים אותי, אם לא דילגתם על המלה השלישית והרביעית למעלה. כן! אני אלון, בן 35, רווק וגר בדירה שכורה בגבעת שמואל. אני כלכלן, ורואה המון מספרים כל היום… אבל, חוץ מזה, אני יודע גם להיות שטותניק לפעמים.
אז איך הכרתי את קארין, ומה הקשר שלי אליה? מה אני עושה פה? על מה אני אכתוב? איך אני אוהב שמכינים לי את הקפה שלי? ועוד…
לפני שאענה על כמה מהשאלות ששאלתי את עצמי בעצמי… לפני שאשכח, זו הפעם הראשונה שאני כותב משהו ומפרסם אותו, אז כל הערות, הארות, גם קטילות, יתקבלו בברכה, בתחתית העמוד, במקום שכתוב:
LEAVE A REPLY.
אגב, קארין, אם את קוראת את הפוסט שלי (וחסר לך שלא הגעת לשורה הזו…) – יש מצב את משנה את הטקסט באנגלית ל”השאר תגובה” בשפת הקודש? או, שאולי, לכם, הקוראים, האנגלית לא מפריעה בכלל.
את תגובתכם, ואת תגובתי לתגובתכם, במידה ותשאירו כזו, תוכלו לראות לאחר שאאשר את התגובה. הסיבה היחידה, לפי הסברה של קארין, (שאותו אני גם אבדוק, לאחר שאקבל תגובות מכם) היא שיש תגובות שהן ספאם, ולכן עדיף לאשר ידנית כל תגובה. לכן, לא תראו את התגובה שלכם מתפרסמת מיידית, אלא רק לאחר שתעבור את אישורי.
וואוו, די… חפרתי עד פה, לא?
טוב, אז אעצור כאן, ואספר לכם איך הכרתי את קארין בפוסט הבא?
אתם יודעים מה? זה יהיה הפוסט הראשון שלי:
איך הכרתי את קארין, שהבלוג הזה, KARIN1010.NET, הוא פרי יצירתה? (ומלאי לא מבוטל של תמונותיה נמצא כאן).
זה היה ביום שישי, בצהרי היום, ומצעד הגאווה היה כבר לקראת סיומו. אני, נוהג בפיאסטה המדליקה שלי, עם חלונות פתוחים, ומוזיקה של הסקורפיונז ברקע בקולי קולות (יש לי אחלה מערכת באוטו).
בתמונה למעלה, הפיאסטה המהירה שלי, שצולמה ע”י קארין.
עמדתי ברמזור אדום, קרוב לחוף הים של תל אביב, ובנתיב ליידי עצרה בחארקה טויוטה. “איזה נהג שודים”, חשבתי לעצמי. “ככה לעצור בפתאומיות ברמזור אדום?”. להפתעתי, כשהסתכלתי לכיוון ההגה, ראיתי נהגת, שמתופפת על ההגה באצבעות ארוכות, עם לק אדום, ושרה שיר בלתי מוכר (כי החלון של הטויוטה היה סגור). “אוקיי, לא נהג, זו נהגת. יפה!” בגלל שהחבר’ה שהיו במצעד הגאווה עדיין היו באיזור הטיילת, היה פקוק ונסענו לאט. רציתי לצפור לנהגת בטויוטה ולומר לה שהחצאית שלה מבצבצת מהדלת. אבל, לא רציתי להפריע לזמרת החובבת שברכב ליידי. ואז, להפתעתי, הנהגת, הידועה בשם קארין, פתחה את החלון של הרכב שלה, הנמיכה את המוזיקה והקשיבה למוזיקה שבוקעת מהפיאסטה שלי. כשזיהתה שזה השיר של להקת הסקורפיונז “SEND ME AN ANGEL”, או בשפת הקודש “שלח לי מלאך”, ראיתי חיוך על שפתיה.
ניצלתי את התזמון, וצפרתי לה, בלי להנמיך את הדיסקוטק שבפיאסטה שלי. היא חייכה אליי ושאלה “מה?”, קצר וקולע. אתם תכירו אותי בהמשך, ותבינו שאני לא דוגל בבושה או ב”מריחות”. אני ניגש ישר לעניין, בכל התחומים, וגם אם תעירו אותי משינה. “לאן את נוסעת”? שאלתי את קארין. לשמחתי, הבחורה הייתה ישירה אף היא וענתה לי, בלי לחשוב יותר מדי, ובלי להמציא סיפורים: “אני נוסעת לפאב ממש קרוב לכאן, כי לחבר קרוב שעובד איתי יש יומולדת עוד שבוע, והבטחתי לו שאבוא לשמוע אותו מנגן בפאב היום”. הישיר הראשון, עבדכם הנאמן, מייד שלף: “אפשר להצטרף אלייך?”. “כן, בכיף”, אמרה העלמה.
אז נסעתי אחריה לפאב, ושתינו בירה והאזנו למוזיקה אירית. לא דיברנו יותר מדי, כי היא הייתה מרוכזת בנגינה של הקולגה שלה, ולא התיחסה אליי יותר מדי. היא גם כל הזמן צילמה את הנגנים, ולא ישבה במקום ליותר משבע דקות ברצף (נראה לי שיש לה קוצים…). לאחר כשעה של נגינה היתה הפסקה, ואז ניהלנו שיחה נעימה. היא מיד סיפרה לי על החבר שלה, ואני סיפרתי לה על עצמי (יש מצב שחפרתי לה, אבל היא הקשיבה בסבלנות…).
נפרדנו כידידים, והחלפנו מיילים. הבטחתי לכתוב לה, ואכן עשיתי זאת. במייל שהיא החזירה לי, היתה חתימה של הבלוג שלה, עם הלינק. הסתקרנתי, ונכנסתי לקרא (האמת שיותר הסתכלתי בתמונות). ראיתי שקארין עושה חיים ומבלה במקומות מגניבים. יש כמה מתכונים שממש התחשק לי להכין, בהתחלה, כשקראתי אותם, כי הם נראו לי קלים וטעימים, אבל עדיין לא יצא לי לרקוח משהו בעצמי.
זהו, מאז עברו כמה חודשים, ואנחנו חברים טובים. באחת הפעמים ששתינו קפה, סיפרתי לקארין שאני כותב סיפורים למגירה, על מה שקורה לי בחיים. וכך הגעתי לכאן, כאורח של הבלוג.
עד הפעם הבאה, שיהיה לכם אחלה יום.
תשאירו לי תגובה, תזרקו עצם?
ממני,
אלון