וואוו! אני ממש מרגישה את עשן הסיגריות באוויר, ואת כל הריחות שבאוויר של רוז וצבי.
מייק דוד, שכתב את ” המנון של העץ המגובן” הצליח לסחוף אותי לתוך העלילה, ולא הנחתי את הספר מיידיי עד שסיימתי לקרא את כולו.
התיאורים בספר כל כך חיים והרגשתי שאני ממש נמצאת עם הדמויות בכל רגע ורגע. גם בארץ, וגם כשטסו לרומניה, בייחוד בחוויה המפחידה והלא נעימה, שמתוארת כל כך יפה.
הסיפור מספר על רוז וצבי, שמנהלים מערכת יחסים מורכבת, של אהבה ושנאה, אדישות וניצול, דחייה ותשוקה. הם שותים, מעשנים ומסניפים ולכל אחד יש סודות שהאחר אינו יודע עליהם.
דמות מטאפיזית מתערבת בחייהם של רוז וצבי, מפעילה אותם מרחוק, ומצרפת מקרים שלא היו מצטרפים בלעדיה.
ברקע של חייהם של השניים, קראתי גם על כך שצמח הכשות נטפל לעץ פונדקאי, ועל כך שנמלה סקרנית ועיקשת יוצאת למסע.
האם הדמיון מנצח את החומר?
האם ניתן לשנות גורלות?
האם גם אתם תופתעו לגלות עוד ועוד על רוז וצבי, או שכבר הבנתם בין השורות שלא הכל כפי שהוא נראה ונשמע?
ההמנון של העץ המגובן הוא מסע פילוסופי אל שורשי הטוב, הרע ומשמעות החיים בעידן של חוסר ודאות.
ותזכרו את המשפט הזה, שלקוח מתוך הספר: ” אין כתמים על צללים ” כשתקראו גם תתקלו במשפט הזה כמה פעמים… ואני רק חושבת לעצמי… כמה שזה נכון!
שם הספר: ההמנון של העץ המגובן
מאת: מייק דוד
עורכת: אילנה ברנשטיין
256 עמודים
הספר ראה אור בהוצאת “שולחן כתיבה” מבית מטר הוצאה לאור