את השבוע הקרוב אני פותחת באופטימיות ובאהבה, לאחר שהשבת קראתי את הספר “הוי דוניו” מאת יצחק אליעזרוב. בבוכרית, “הוי דוניו”, משמעו “אלה החיים בעולם”.
אליעזרוב, הוא אומן בנפשו, כתב מילים ולחנים, ניגן על כלי נגינה בוכרים שונים, ואף בנה כלי נגינה בעצמו. בספרו הראשון, “הוי דוניו”, אליעזרוב מספר על חייו ועל הנשים בחייו, תוך כדי שזירת אהובתו איוט, לכל אורך הספר. חשתי בוודאות, כבר מהשורות הראשונות של הספר, כמה אוהב אליעזרוב את איוט, וכמה היא חלק ממנו, לאורך כל היום, גם כשהיא בעבודה, ואיננה לידו. הכתיבה של אליעזרוב אמיתית, מגיעה מהלב, וגרמה לי להזיל דמעות של אושר, כשנוכחתי לדעת כמה הוא רומנטי, אוהב, בעל לב רחב, נדיב וישר. אצטט קטע מהספר, שריגש אותי, וישנם קטעים רבים מרגשים, שלימדו אותי אהבה גדולה מהי.
“בוקר. אני מתעורר בשעה הקבועה ומכין במרץ את ארוחת המלכים. אנו יושבים יחד, אהובתי ואנכי, ואני מספר לאיוט היפה שלי על הדברים שאותם אני כותב. משתדל לתעד היטב. הזיכרון שלי מוצף חוויות ישנות וגעגועים בלתי פוסקים. היא מחייכת, והעיניים הטובות שלה גורמות לי להיות מאושר. השנים נוגעות ולא נוגעות בי. אני חש צעיר לנצח, מלא חדוות חיים ומרץ.היא יוצאת לעבודה ואני ושב אל השולחן ואל הדפים. הסיפור רק התחיל…” (מתוך הספר).
אליעזרוב מספר על אירועים בחייו, ומוסיף פנייה לקורא, להיות אופטימי, וליהנות מהחיים. קראתי את הספר בשקיקה, ומצאתי בכל סיפור של אליעזרוב מוסר השכל לעצמי, וראייה נוספת על החיים, מנקודת מבטו המיוחדת של אליעזרוב. את האופטימיות, כך כותב אליעזרוב, הוא קיבל בירושה מאביו היקר, מנחם אליעזרוב, זכרונו לברכה.
באמצע קריאת הספר, לא יכולתי שלא להפסיק ולקרא לאייל שלי, החצי-השני-שלי, כמה קטעים מהספר. הספר עמוס ברומנטיקה, ובאהבה גדולה של אליעזרוב. לי זלגו דמעות, כשהבנתי כמה אוהב אותי אייל שלי, וכמה אני אוהבת אותו.
אליעזרוב מספר על חייו בארץ ישראל בשנות ילדותו, על החיים בתקופות הצנע, ועל הוריו, זכרונם לברכה, הצנועים והחרוצים, שעבדו ביום ובלילה, כדי לכלכל את המשפחה. אליעזרוב עזר לאנשים שונים, מבלי לצפות לתמורה, והוא אדם צנוע וישר.
הוי דוניו מאת יצחק אליעזרוב
הוצאת הספרים “טרקלין“
175 עמודים
מחיר: 68 שקלים
להשיג בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב בר כוכבא 29 תל אביב ובאתר ההוצאה http://www.gvanim-books.com
גילוי נאות: הספר התקבל לסקירה.