ספר ילדים חדש: "מה אבא היה אומר?"

אני חייבת להודות שזלגו מעיניי דמעות בפעם הראשונה שקראתי את ספר הילדים החדש, “מה אבא היה אומר?” מאת בלינדה בן–עטר–קוטלר. נושא הספר הוא פינגווין מתוק וצעיר, שגדל ללא להכיר את אביו.

הפינגווין חש עצוב כאשר בגן עומד להתקיים יום המשפחה, וכולם יגיעו עם אבא ועם אמא, אבל לו יש רק אמא. אמנם יש לו אמא אוהבת ומלטפת, אבל, עדיין הוא עצוב, שמעולם לא הכיר את אביו.

הפינגווין העצוב יוצא למסע אישי ופוגש ידיד, סם, סוסון ים שנותן לו עיצה כיצד להתגבר על פחדים ועל עצב, באמצעות הדמיון.

מתוך הספר “מה אבא היה אומר?”:

“את דמותי אתם אולי מכירים מספרים, סרטים וסיפורים. אולי יש ביניכם גם מי שראו אותי בגני חיות ובעוד מיני מקומות. כמו לכל הילדים והילדות, יש בי מחשבות ורגשות, שלפעמים מתחבאים עמוק בתוך הלב. כמו רוב הילדים והילדות, גם אני חולם לי חלומות, ויש לי חלום אחד שתמיד חוזר ובא, ובו אני פוגש סוף סוף את אבא. ובחלום אנחנו מתחבקים ומשחקים, ככה, באמת, כמו שעושים אבות ובנים. בחלום הזה אני מדמיין איך בלי לתכנן, אם לפתע ארצה עידוד וחיזוק או סתם מילה מרגיעה או איזה חיבוק, הוא יהיה שם בשבילי, אבא שלי, יחייך ויאהב ובעיקר יבין אותי. זהו סיפור המסע שלי, בחיפוש אחר האבא שאף פעם לא היה לי, אבל נמצא תמיד אצלי, בלבי ובנפשי“.

המחברת השתמשה בדמות הפינגווין כי כמו אצל בני האדם הם לרוב מקיימים קשר זוגי קבוע בטבע, שכולל טיפול משותף בצאצאים, והאב נוטל את חלקו ע“י חימום ושמירה על הגוזל בזמן שהאם עסוקה בחיפוש אחר מזון. סוסון הים נבחר כחבר מייעץ לפינגווין. הוא השתלב בסיפור בשל העובדה כי בטבע האב הוא שנושא את הריון צאצאיו והוא ש“דוגר/שומר” על הביצים שבכיס מיוחד בגופו.

האיורים המקוריים והססגוניים הם של מיכל זינגר, שבלעדיהם הסיפור לא היה כפי שהוא.

בלינדה בן–עטר–קוטלר, אם לבן ותושבת קיבוץ באזור הצפון, מספרת על ההשראה לכתיבת הסיפור. היא התאלמנה מבעלה גיל ז“ל, שהיה בשירות מילואים, כשהייתה בחודש שלישי להריונה ונשואה 7 חודשים. היו שלושה אירועים משמעותיים שגרמו לה להאמין ולדבוק ברעיון כתיבת הספר (למרות הקושי האישי שלה בחשיפה ואישיותה שמחפשת פרטיות). היא הבחינה בקשיים ומצוקות רבות של בנה לאורך השנים בתהליך גידולו, והאמינה כי דרך סיפור שניתן להזדהות עם הדמויות בו, היה סיכוי לסייע לבנה ולילדים עמם גדל בהתמודדות עם מצבו המשפחתי המורכב ולא שיגרתי. כל זאת עם כמה שפחות סבל והצקות מילדים. “מהיום שנולד הייתה תלויה תמונה של בעלי מעל שולחן ההחתלות של בני, ושבדיוק החל לעמוד בכוחות עצמו, כשהיה בן שנה בערך, הסתובב לתמונה ואמר ‘אבא חיבוק‘. כשבני היה בן שנתיים, כשבאתי לאסוף אותו ביום ששי מהפעוטון בקיבוץ, אמרה לי המטפלת שהיה לו יום מאוד קשה. לאחר ברור קצר הסתבר שלבני היה קושי כתוצאה ממנהגה של המטפלת לערוך קבלת שבת אליה הזמינה כל שבוע אבא של אחד הילדים, לברך על היין ולהיות ‘אבא שבת‘. המטפלת סיפרה כי בני זרק את עצמו ובכה ואמר שרוצה את אביו, והיא החליטה להפסיק את נוהג קבלת השבת מאותו יום“.

בלינדה בן–עטר–קוטלר אומרת, “שהמסר העיקרי שלה בסיפור הוא, שלמרות ועל אף הכאב, האבדן, הגעגוע של בני לאביו שלא הכיר, שללא ספק היה גאה בו, ומאד רצה ילדים – במיוחד בן, ספר זה הינו סוג של חותם וצוואה אישית שלי לבנינו. איני חווה או מגדירה את משפחתי “משפחה חד הורית“…למרות ועל אף שבתיאוריה ומציאות היום זאת עובדה. המסר שמתלווה לתוכן הסיפור שהיה–יש לבני אבא, נושא מורכב בפני עצמו. היינו זוג טרי בתחילת דרכינו ונשואים רק מעט מעל חצי שנה. ללא ספק לכל אחד שמאבד אחד מהוריו – או לחלופין לא הכיר אם או אב בחיים מתמודד באופן שונה ובקצב אחר, על בסיס מאפיינים אישיותיים ותיווך המבוגרים המשמעותיים בחיים. מה שחשוב, לדעתי, בעיקר לא להסתיר או להפוך את הנושא ל‘טאבו‘, ולמי שזקוק אני ממליצה לפנות לקבל עזרה ותמיכה מקצועית, כדי לא להיות לבד עם זה“.

“מה אבא היה אומר?”

מאת בלינדה בן–עטר–קוטלר

איורים: מיכל זינגר

הוצאת הספרים “אוריון“

עמודים לא ממוספרים. מנוקד.

מחיר: 48 ש“ח

מיועד לגילאי 9-6.

להשיג בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב סחרוב 19, קניון ערי החוף, ראשון לציון ובחנות המקוונת של ההוצאה www.orion-books.co.il

****************************************************************************************

אתם מוזמנים לצפות בסרטונים בערוץ היוטיוב שלי.

וגם

אתם מוזמנים לעשות לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג, ולקבל עדכונים כשאני מעלה פוסטים חדשים.