בשבת האחרונה קראתי את הספר “אל תאמינו”. לא יכולתי להפסיק באמצע, וקראתי אותו מההתחלה ועד הסוף. 352 עמודים של מתח, חשדות, ספקות ותיאורים מדהימים.
זהו ספרו של צ’רלי דונלי, שכתב את “חטופה”, וגם ספר זה מפתיע, וממש אי אפשר להפסיק לקרא אותו.
סידני ראיין היא יוצרת הסדרה הדוקומנטרית הפופולרית, הנערה משוגר ביץ’, שבה היא מנסה לבדוק אם אישה צעירה בשם גרייס סיבולד אכן אשמה ברצח בן זוגה, או שמא היא חפה מפשע וישבה בכלא במשך עשר שנים על לא עוול בכפה.
במהלך העבודה על הסדרה פותחת סידני בחקירה ומגלה ראיות מטלטלות, חשודים נוספים וסתירות בציר הזמן שלא נבדקו בחקירה הקודמת. עקב לחץ הקהל נפתח התיק לבדיקה מחדש. אבל יום אחד, לקראת סיום הקרנת הסדרה, מגיע מכתב המבהיר לסידני שהיא טעתה.
אז מי באמת אשם ברצח?
חייה של סידני עוברים טלטלה.
הנה ציטוט מתוך הספר “אל תאמינו:
הדם היה בעיה.ידעתי את זה ברגע שהרגשתי אותו ניתז על פני. הוא פרץ מאזור קו השיער שלו ונזל על לסתו וטפטף על סלע הגרניט, בהתחלה בכתמים אדומים אקראיים, כמו טיפות גשם ראשונות לפני המבול, ובהמשך בזרם רציף, כאילו מישהו התקין ברז בפצע שעשיתי לו בראש. זאת היתה טעות בשיקול הדעת ובאסטרטגיה, וחבל, כי עד עכשיו כל מה שעשיתי היה מושלם.
שניות אחדות לפני כן דרכו סוליותיהן הרכות של נעלַי בבוץ בעיקול האחרון של הטיפוס המפרך על ההר. כל המערכות שלי היו מתודלקות היטב באדרנלין, ובזכותו עליתי כמעט בלי להתאמץ.
האנדורפינים יעשו לי טוב. אני אצטרך את כוחותיהם המלאכיים והמחזקים כדי לרדת אחר כך מההר באותה מהירות שבה עליתי. כדי להרוג מישהו צריך שלמות, תזמון ומזל. קיוויתי שכל השלושה היו איתי בערב הזה.
ראיתי אותו. הוא עמד על קצה המצוק עם הפנים לנוף. השמש השוקעת הטילה לכיווני את צלליתו, כמו פנתר שחור מצויר על האדמה. הוא עמד ליד השמיכה שהוא פרש על הסלע. בקבוק שמפניה ושני גביעים חיכו בצד. ברקע התקרבה השמש לקו האופק והטילה את זוהרה על מי הקריביים השקטים, ששלוותם הופרעה רק על ידי סירה שמפרשה המשולש התנפח ברוח הערב הקלה.
שלושים מטר. נפילה ישירה, ומים רדודים למרגלות ההר. אין מצב שהים יספוג את נפילתו במידה שתציל אותו. וידאתי את זה ביום שלפני. השקעתי מחשבה רבה בערב הזה. חוץ מעומק המים, חישבתי גם כמה זמן ייקח לי לטפס למצוק ולחזור לבקתה שלי.
תכננתי את המסלול חזרה דרך אתר הנופש. הבאתי בחשבון אירועים לא צפויים, חובה בכל אסטרטגיה טובה. והחשוב מכול, חישבתי כמה זמן אשהה איתו על ראש המצוק. לא הרבה.
מהמקום שבו עמדתי נסתר בצמחייה פסעתי צעדים אחדים בשקט לכיוונו, עד שהייתי במרחק נגיעה ממנו. אבל המגע הפיזי יהיה מוגבל בערב הזה. מגע פיזי ישאיר רמזים וסיבים וראיות פורנזיות.
כלי הנשק אִפשר לי לשמור על מרחק בטוח. הרמתי אותו, חיכיתי שנייה בשיא התנופה עם ידי גבוה מעל ראשי, ובתנועה מהירה הורדתי אותו על הגולגולת שלו. המגע היה חזק. מכה ישירה שהוא לא ציפה לה וככל הנראה אפילו לא הרגיש אותה.
מעבר למידע המהיר שהועבר מקצה הסינפסות לכל הנוירונים במערכת העצבים המרכזית שלו, הוא בטח לא הרגיש שום דבר. שום כאב, שום סבל. אלא אם כן, כמובן, הוא עדיין היה בהכרה כשעף למטה. השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי.
ידעתי מיד שהמכה שהנחַתי עליו היתה חזקה מדי. המטרה שלי היתה רק להמם אותו ולנטרל את יכולתו להגן על עצמו. אבל עוצמת המכה כמעט הרגה אותו. הוא שלח את ידו לראשו בתנועה רפלקסיבית ונפל על ברכיו. חיכיתי לראות מה יקרה.
הוא קלט את הדם שטפטף על הסלע ואסף מספיק כוחות כדי לנסות לעמוד על רגליו. לפני שהספיק להסתובב, הנעל שלי חברה לאחורי מכנסיו, והוא נעלם מעבר למצוק. לא שמעתי אותו נוחת על המים. לא העזתי להתקרב לקצה ולבדוק מחשש שמישהו ראה את גופו נופל לים כמו צנחן שהמצנח שלו לא נפתח, וירים את ראשו למקור הנפילה ואז יראה אותי בראש המצוק.
שם הספר: אל תאמינו
מאת: צ`רלי דונלי, מחבר רב המכר חטופה
תרגום מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
מספר עמודים: 352
2019 הספר ראה אור בחודש נובמבר
מחיר קטלוגי: 98.00 ש”ח